מוטבות ומוטבים, שותפות ושותפים לדרך, אין ישראלי או יהודי בעולם שלא זוכר בדיוק איפה הוא היה בבוקר ה 7 באוקטובר. כיו״ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, מיהרתי לכתוב בווטסאפ לצוות הקטן שלנו באותה העת, בראשותה של יעל רז - הילה גייר, נופר אוסמו ושריהאן אלווכילי, שיש מתקפת טילים משמעותית ונצטרך לעדכן האחת את השניה באשר לפגיעות בגוף, בנפש ובבתים בהמשך הבוקר. עד מהרה כתבתי להן בצער שאי אפשר להשתלט על קצב האירועים ויעל ואני הבנו שידרשו מאיתנו החלטות מהירות ודרמטיות. הרגע שבו ליבי נשבר לראשונה היה כשבשעה 10 בבוקר נודע כי אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב וחבר קרוב, נרצח כשיצא להגן על ביתו משפחתו וחבריו בכפר עזה. בחלוף כמה ימים נדע עד כמה האובדן במשפחות ליבשטיין-אפשטיין גדול וכמה משפחות נוספות בעוטף שילמו מחיר בלתי נתפס באסון. מתוך שברון הלב והדמעות, יצאנו לדרך. הבנו שאנחנו חייבות לקום וכמו ב 20 שנות קיומה של הקרן, מאז האינתיפדה השניה, להציע את הסיוע והתמיכה בדרך הארוכה והמורכבת לשיקום של הנפגעים והנפגעות המטופלים על ידינו. לא היינו יכולות לעשות את המוטל עלינו אלמלא התגייסותם האדירה והמרגשת של שותפיה של הקרן מאז נוסדה - הפדרציות של צפון אמריקה, מגביות קרן היסוד באוסטרליה, קנדה, אירופה ואמריקה הלטינית ותורמים נוספים בעולם ובישראל. לעולם תישאר בליבי שיחת הזום הראשונה עם 2000 חברי קהילות באוסטרליה ב 9/10 - בדמעות שלי ושלהם, ובביקור הראשון בצהרי אותו יום בטיפול נמרץ בבית חולים ברזילי עם ראשי הפדרציות של צפון אמריקה שלא החשש מטילים או מחבלים הניא אותם מלבוא ולראות מקרוב את השלכות האסון. יומן המסע בארץ הכאובה, הביא אותנו לפגוש כבר ב 10/10 את חברי כפר עזה, במקום מושבם בשפיים. הצטרפנו לביקורה של מיכל הרצוג, רעיית הנשיא, וכולנו הלומות ממראם של אנשים שאנחנו מכירות שנים, אבל מבינות שלעולם לא יהיו כשהיו. המשכנו לבקר כל כמה ימים את המפונים מישובי הדרום באתרי הפינוי. כל מפגש כזה סייע לנו בבניית תמונת הסיוע הנדרשת. היה ברור שנהיה חייבות להסתכל מחדש על תפיסת ההפעלה של הקרן - יעל ואני, יחד עם הנהגת הסוכנות היהודית, רצינו שגם בהיקפי הענק של הנפגעים, נתמיד בקשר המיוחד שנוצר עם המוטבות והמוטבים שלנו סביב השיקום. בתמיכתם של חבריי דורון אלמוג, יו״ר הסוכנות היהודית, אמירה אהרונוביץ׳, מנכ״לית הסוכנות לשעבר ויהודה סטון, המנכ״ל הנוכחי, יצאנו לבניין הכח. במקביל לחלוקת אלפי מענקי חירום והתנעת הסיוע השיקומי החל מינואר 2024, יצרנו מבנה ארגוני חדש, גייסנו נשים מופלאות שיכולתן לשאת את כאב המוטבים מדהים אותי מדי יום, יצרנו מערכות מידע וממשקים חדשים שהפחיתו את הבירוקרטיה שמקשה על נפגעים כל כך והתנענו מעבר למשרדים בקדמה, במכוון בקרבת העוטף, שהקמתם הושלמה לאחרונה. מלבד יעל, שותפה ואשת מקצוע נדירה בעולמות החירום אני חבה חוב מיוחד של תודה לרונה עמרם נתיב שהצטרפה אלינו כסמנכ"לית הקרן והייתה עמוד שלמה בבניית פעילות הקרן בשנה החולפת. הכפלת כמות הנפגעים שזקוקים לסיוע מאיתנו, בהשוואה ל 20 שנות פעילות הקרן, חייבה אותנו לחשוב באופן חדש לגמרי על המונח המשמעותי והמנוע המקורי להקמת הקרן ״שיקום״. זאת מילה מאוד מחייבת והבנו די מהר שידרש אפיק סיוע קבוצתי-קהילתי, בנוסף לסיוע הפרטני לנפגעים עצמם, וכך פנינו לבניין ״מערך התכניות״. התכניות מבוססות על מעגלי החוסן שבנינו בקרן ועל הקשר היחודי של הקרן עם הרשויות המקומיות ועם הישובים. העוצמה של המפגשים הקבוצתיים השונים מייצרת כח שאפילו אנחנו לא דמיינו, וכך גם הקהילה מקבלת מעין זריקות חוסן שיסייעו בדרך הלא פשוטה לשיקום. לצד כל אלה, זכות גדולה נפלה בחלקנו שלאורך שנים עבדנו יד ביד עם ביטוח לאומי, מרכזי החוסן וארגונים המטפלים בנפגעי פוסט טראומה, הרשויות המקומיות ובתי החולים. בתוך הכאוס הגדול חשוב לזכור את העוגנים המשמעותיים האלה. אליהם צירפנו במהלך השנה שותפים כמו משרד הרווחה, פורום משפחות החטופים, קרנות הביטוח הלאומי, קרנות היתומים ומרחבי המרפא, ארגונים חדשים ומרכזי טיפול שהוקמו ברוח היזמות הישראלית ועוד - הכל במטרה לייצר אימפקט משמעותי שתומך בנפגעים. שולחן השותפים לחוסן שיזמה הקרן מתכנס כבר זה שנה ועוסק בפערים ובאתגרים בדרך המפותלת לשיקום. המפגשים האלה מחזקים גם אותנו באופן אישי כי אין כמו שותפות לדרך כדי לייצר חוסן וגם אנחנו בצוות זקוקות לזה. אני נרגשת להביא בפניכם את הדוח השנתי של הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית. זכיתי לכהן כיו״ר ב 4 השנים האחרונות, כשהארוע המורכב ביותר היה עד ה 7/10 מבצע ״שומר חומות״. מהרגע הראשון היה לי ברור שגם ברמה האישית זהו ארוע משנה חיים. לאורך שנותי כחברת ועדת חוץ ובטחון הפך עוטף ישראל לבית שני עבורי ולאנשיו תמיד היה מקום מיוחד בליבי. לסייע להם אחרי ה 7/10, כמו עבור הישראלים כולם והיהודים בתפוצות, היה למזור מסוים בשבילי. הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה לוודא שהמשפחות השכולות, משפחות החטופים הפצועים והמפונים, יודעים שאנחנו שם עבורם. במושגים של הקרן שלנו, להיות שם, זה במעלה הדרך ובמורדות, לראות אותם, להקשיב ולחבק. על הצוות שבנינו שאפשר למשימה הכבירה הזאת לצאת לדרך, אני מודה כל יום. אני מקווה שתמצאו עניין בדו״ח - הוא הזדמנות עבורנו לשתף אבל גם אחריותיות (accountability) כלפי כל שותפינו לדרך, במיוחד בפדרציות של צפון אמריקה ובקהילות קרן היסוד, ואפשרות לומר גם תודה על הגב והכתף שהיו שם. ״לצידך בדרך למחר״, אינו רק משפט או סיסמה ליד הלוגו של הקרן, אלא דרך חיים. זאת הייתה השנה שהייתה, ואלה יהיו השנים הבאות, עד שיחד עם החטופים שישובו הבייתה, באמת נזכה להרגיש בקצות האצבעות, את המחר. תודה על הזכות, איילת נחמיאס ורבין